בפרשת השבוע 'מקץ' אנו קוראים על המפנה שחל בגורלו של יוסף- מעבד הכלוא בבית הכלא הוא נעשָה המשנה למלך. הדרך להצלחה עברה בפתרון חלומות פרעה, לפיו יגיעו שבע שנות שובע ואחריהן יגיעו שבע שנות רעב. בהמשך אֶחיו ירדו למצרים כדי לרכוש מזון שם פגשו אותו, מבלי לדעת שהוא אחיהם. יוסף שמזהה אותם דווקא מתעמר בהם, עוצר אחד מהם באשמת ריגול, ומאלץ אותם לחזור עם אחיו הקטן בנימין.

התורה מספרת שמשה מתחתן ונולדים לו 2 בנים: מנשה ואפרים. כשהתורה מספרת שנולדו, היא מדגישה שהדבר קרה "בטרם תבוא שנת הרעב". חז"ל למדו מזה, שכשיש רעב בעולם אסור לאדם לקיים יחסי אישות וללדת ילדים. חז"ל מספרים שגם כשנכנס נח אל התיבה, נאסר עליו קיום יחסי אישות בשל המצב של העולם.

לכאורה, לא ברור מדוע הוראה זו נלמדת דווקא מיוסף, ולא מסיפורו של נח שהתרחש כמעט 600 שנה לפני כן? אלא שבמקרה של יוסף יש חידוש: יוסף עצמו שהיה משנה למלך מצרים, נהנה משפע כלכלי וממזון רב, והוא יכול היה להרשות לעצמו לדאוג למחיה של ילד נוסף. אולם למרות זאת, בשל העובדה שהעולם כולו נתון ברעב הוא נמנע מכך.

כשם שישנו רעב למזון פיזי, כך יש רעב וצמא למזון רוחני. עלינו ללמוד מיוסף, שכשיש בעולם מצב שבו כל כך הרבה אנשים נמצאים בבצורת רוחנית, גם אם אני במצב שונה, אני לא מרשה לעצמי להתעסק רק בסביבתי הקרובה. אני נדרש לוותר על העיסוק בעצמי, על מנת לעסוק בהצלת אחרים מרעב רוחני.